פסק-דין בתיק עב"ל 43031-08-11

השופטת לאה גליקסמן:

1.      ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (בל 2039-06-10; סגן הנשיא שמואל טננבוים ונציגת הציבור גב' חנה נאמן גלאי), אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר באוטם שריר הלב בו לקה כפגיעה בעבודה.

2.      המערער, אשר עבד בזמנים הרלוונטיים לתביעה ב"אייס קנה ובנה", טען כי האוטם הלבבי אירע לו בעקבות אירוע חריג - מחלוקת עם לקוח, אשר התקשר אל המערער פעמיים וצעק עליו. לטענת המערער, הלקוח עמו ניהל את הויכוח הוא עו"ד טלמור אשר עבד בעיריית תל אביב.

3.      בית הדין האזורי קבע על סמך הראיות והעדויות שנשמעו בפניו כי אין גרסה אחידה וקוהרנטית לגבי נסיבות האירוע, ולא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה. לפיכך, נדחתה תביעתו של המערער.

4.      בהודעת הערעור טען המערער, בין יתר טיעוניו, כי המוסד לביטוח לאומי לא הזמין את העד הרלוונטי לתביעה, הוא הלקוח, עו"ד טלמור. בפנינו טענה ב"כ המוסד, כי טענה זו הועלתה רק במהלך הערעור, וכי עו"ד טלמור נפטר בשנת 2007 כאשר האירוע החריג הנטען אירע בשנת 2009. המוסד ניסה לאתר עורכי דין אחרים בשם זה ללא הצלחה. ב"כ המערער טען בדיון כי עו"ד טלמור לא נפטר, וכי עו"ד משה אהרון, ב"כ המוסד שהופיע בדיון בבית הדין האזורי, שוחח עם עו"ד טלמור.

5.      במסגרת הדיון מיום 7.2.2013, ביקש ב"כ המערער שהות לאפשר לו לאתר את עו"ד טלמור. הצדדים הסכימו כי אם יאותר עו"ד טלמור הוא יזומן לעדות בבית הדין האזורי, ואם הוא לא יאותר, הערעור יימחק. ב"כ המוסד הוסיפה כי ככל שלא יאותר עו"ד טלמור, המוסד יעמוד על פסיקת הוצאות. בהחלטה שניתנה במהלך הדיון קבע בית הדין כי ב"כ המערער יודיע לבית הדין בתוך 45 יום האם אותר עו"ד טלמור.

6.      משהמערער לא מסר כל הודעה לבית הדין, בהחלטה מיום 9.4.2013 הוארך המועד להגשת הודעת המערער, ונקבע כי "ככל שלא תוגש הודעה ישקול בית הדין מחיקת הערעור מחמת חוסר מעש".

7.      משלא הוגשה כל הודעה מטעם המערער, בהחלטה מיום 9.5.2013 נקבע כי דין הערעור להימחק. מאחר שב"כ המוסד הודיעה כי אם עו"ד טלמור לא יאותר המוסד יעמוד על פסיקת הוצאות, ניתנה למערער הזדמנות לטעון לעניין ההוצאות.

8.      המערער טען כי לפי בירור שערך עו"ד טלמור אכן נפטר. באשר לפסיקת הוצאות נטען כי לפי ההלכה הפסוקה לא מחייבים בהוצאות בהליך שעניינו ביטחון סוציאלי, ואף נפסק כי אין להטיל הוצאות משפט גם כאשר תביעת המבוטח "מופרכת מיסודה". המערער לא ניצל את זכותו לרעה, דבר הנדרש לצורך חיוב בהוצאות.

9.      המוסד לביטוח לאומי טען בתגובה להודעת המערער כי הוא עומד על פסיקת הוצאות. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי בגרסת המערער נמצאו סתירות ואי דיוקים. כלומר, נקבע כי הגרסה העובדתית אינה מהימנה וקוהרנטית. מאחר שערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות, הגשת הערעור הייתה מיותרת, וראוי היה שלא יוגש ערעור על קביעות עובדתיות; במסגרת הערעור טען המערער לגבי מחדליו הראייתיים של המוסד, שלא הביא כעד מטעמו את עו"ד טלמור. אולם, בעת האירוע החריג הנטען עו"ד טלמור לא היה בחיים. המערער לא טרח לבדוק את נכונות הגרסה, ובמהלך הדיון אף טען כי בא הכוח שייצג את המוסד בפני בית הדין האזורי שוחח עם עו"ד טלמור. שיחה זו ודאי שלא התקיימה, ומדובר בניסיון הטעיה. לאור הצגת גרסה שקרית בשתי הערכאות יש לחייב את המערער בהוצאות משפט.

10.  אכן, מדיניות בית הדין בתביעות לביטחון סוציאלי היא שלא לחייב את המבוטח בהוצאות. אולם, בנסיבות המקרה כפי שתוארו לעיל, משהתברר שנמסרה גרסה לא נכונה בעניין עו"ד טלמור, ומשלא ניתן הסבר מדוע המערער לא בדק את אמיתות טענתו בעניין עו"ד טלמור במועד מוקדם להגשת הערעור ולכל המאוחר קודם למועד הדיון, אנו סבורים כי יש לחייב את המערער בהוצאות. לפיכך, המערער ישלם למוסד לביטוח לאומי הוצאות בסך של 5,000 ש"ח. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למוסד, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין עד למועד התשלום בפועל.  

11.  סוף דבר - הערעור נמחק, והמערער ישא בהוצאות המוסד כאמור בסעיף 10.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ג (26 ביוני 2013), בהיעדר הצדדים וישלח אליהם.